<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פ"ו</h1>
<h2>דף ט.</h2>
מסכת משקין סוף פ"ק אותה שנה לא עשו יום הכפורים ומאי דרוש ק"ו, ומה משכן שאין קדושתו קדושת עולם וקרבן יחיד ושבת דאיסור סקילה דוחה, מקדש דקדושתו "קדושת עולם" וקרבן צבור ויום הכפורים דענוש כרת לא כל שכן.
<h2>דף כו.</h2>
פרק אלו מגלחין אמר רבי חלקו אמר עולא ביראה הרואה ערי יהודה בחרבנן אומר ערי קדשך היו מדבר שממה (ישעיה ס"ד ט'), וקורע. ירושלם בחרבנה, אומר ציון מדבר היתה ירושלם שממה (שם), וקורע. בית המקדש בחרבנו, אומר בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשריפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה (שם שם י'), וקורע. וקורע על המקדש ומוסיף על ירושלם כשפגע במקדש תחלה, ואי פגע בירושלם תחלה קורע על ירושלם בפני עצמו. פרק ואלו מגלחין ועל ערי יהודה מנא לן דכתיב (ירמיה מ"א ה') ובאו אנשים משכם ומשילה ומשומרון שמנים איש מגולחי זקן וקרועי בגדים ומתגודדים ומנחה ולבונה בידם להביא בית יי'. פי' הפסוק כשנסעו מביתם הביאו בידם מנחה ולבונה כי לא ידעו חרבן הבית עדיין, ובדרך שמעו אותו ואז גלחו קרעו והתגודדו. אם כן אין להביא מזה ראיה על שכם שילה ושומרון שיהיו חייבין בקריעה. ת"ר וכלם רשאין לשוללן למוללן ללקטן לעשותן כמין סולמות, אבל לא לאחותן. אמר רב חסדא ובאחויא אלכסנדריה. ומסתברא שרשאי לשולל למחר, בדרך קרע רבו שאינה מאחה לעולם ושולל למחר, וכדאיתא בירושלמי (מו"ק פ"ג ה"ז) כד דמך ר' יהודה, הורה רבי יוסי לשולל למחר, ולא כקרע על חכם שאינו רבו דההוא שרי לאחוי אפילו בו ביום, וכן כתב הרמב"ן ז"ל (תורת האדם סוף שער הקריעה). אבל הר"ם במז"ל (פ"ט מאבל הי"ב) כתב שעל חכם אינו מאחה אלא למחר. ועל מה שכתבנו ששולל למחר על ירושלם הסכים בזה הר"ם ז"ל ספר שופטים פ"ט. ושיעור הקריעה אינו פחות מטפח. כתב הרמב"ן ז"ל (תוה"א שם) תימה כיון דקתני ערי יהודה בחורבנם קורע, מה צורך לומר ירושלם בחרבנה והלא בכלל היתה. ויש לומר שאם קרע על ערי יהודה חוזר וקורע על ירושלם, שאלו בשאר ערי יהודה קרע על אחת מהן אינו קורע על השנית, וקורע על ערי יהודה בפני עצמן ועל ירושלם בפני עצמה קרע אחר. אבל אם קרע על ירושלם תחלה שוב אינו קורע על שאר ערי יהודה שכבר קרע לקדושה שבכלן. ירושלמי פרק הרואה (ברכות פ"ט ה"ב) שמעון קמטרא שאל רבי חייא ברבא בגין דאנא חמר וסליק לירושלם בכל שעה מהו שנקרע. אמר ליה בתוך שלשים אין אתה צריך לקרוע, לאחר שלשים יום אתה צריך לקרוע. ומסתברא שקרע ערי יהודה דינו לכל דבר כקרע ירושלם ובית המקדש, דהא כי הדדי קתני להו עולא ביראה. וכן אמרינן וכולן רשאין לשוללם, כלומר שלשתן. ונראה כי חורבנן אינו רוצה לומר שיהיו מאין אדם, אלא שאין שם ישראל בישובן, שהרי שכם שילה ושומרון לא היו חרבים לגמרי כשבאו אותם השמונים איש. ואם כן יהיה הדין כך פעמים שהרואה שלשתן בזה אחר זה כלומר מקדש וירושלם וערי יהודה שאינו קורע אלא אחת לבד, והוא כשפגע במקדש תחלה. ופעמים שקורע שלשה, והוא כשפגע בערי יהודה תחילה. ופעמים שקורע שתים, והוא כשפגע ירושלם תחלה. אבל אם לא ראה אלא שתים, כלומר ירושלם וערי יהודה, ופגע בירושלם תחלה קורע אחת לבד. ואם פגע בערי יהודה תחלה קורע שתים וכדברי הרמב"ן ז"ל. ודין שלשתם שוה בשיעור טפח, ואינו מאחה לעולם ושולל למחר, וקורע לאחר שלשים יום, ושמעון קמטרא הוא שאל דין העולה מזמן לזמן.
